היבטים של מעמד האשה בקהילה היהודית בארה"ב בייצוגים הומוריסטיים

 
מבוא
ההומור משמש לנו ראי אמיתי ומעניין מאין כמוהו להתבוננות בעצמנו ובחברה הסובבת. הדברים שאנחנו צוחקים עליהם, הם הדברים שנוגעים לנו בצורה העמוקה ביותר והאמיתית ביותר. חקר ההומור הנו תחום מדעי מתפתח, אשר משלב בין תחומים שונים כדי לעמוד על טיבו של אופן השימוש האנושי בהומור, תכניו והשפעותיו.
התבוננות בהומור הנוצר על ידי קומיקאיות אמריקניות יכול להעשיר במידה רבה את הבנתנו לגבי תפקיד הנשים היהודיות בחברה האמריקאית, בעיקר בגלל יכולתו של הומור לשמש ככלי לביקורת על החברה. ההומור הנשי משתייך לתחום הנרחב של הומור יהודי, וחקר ההומור המופק על ידי נשים מהווה המשך טבעי ומתבקש למחקרים הרבים שנעשו בנושא. דרך ניתוח ההומור ניתן ללמוד רבות על חיי הנשים היהודיות באמריקה.
העבודה תתבסס על ייצוגם המודרני בסדרה The Nanny של הבדיחות אודות האמא היהודייה והנסיכה היהודייה המדגישות את קיומם של שני סטריאוטיפים הקשורים זה בזה אודות נשים יהודיות. את בסיס האפיון של דמויות סטריאוטיפיות אלה ניתן לראות בבדיחות הבאות:
כמה נסיכות יהודיות אמריקאיות צריך כדי להבריג מנורה?
- רק אחת, אבל היא מסרבת ואומרת "מה, אני אהרוס את הלק שלי בשביל זה?".
- שתיים – אחת שתמזוג את הדיאט קולה והשנייה שתקרא לאבא.
ולעומת זאת האמא היהודייה:
כמה אמהות יהודיות אמריקאיות צריך כדי להבריג מנורה?
-          אף אחת, אני פשוט אשב לי פה בחושך.
עבודה זו תתבסס על ידי ניתוח איכותני של אופן הייצוג של נשים יהודיות בסדרה The Nanny הקומדיה היהודית הבולטת של העשור הקודם, והיחידה שבה כיכבה אשה יהודייה בתפקיד ראשי באותה עת. סדרה זו עשתה רבות כדי להביא את הנשים היהודיות לקדמת המסך הקטן.  על סמך ניתוח זה תועלה השאלה מניין הגיעו סטריאוטיפים חזקים אלו לתרבות הפופולרית ואיזה בסיס יש להן בחייהן הממשיים של נשים יהודיות.
 
פרק א': הקהילה היהודית בארה"ב
הקהילה היהודית בארה"ב הנה השנייה בגודלה בעולם (הגדולה ביותר נמצאת בישראל). מתוך כלל תושבי ארה"ב (כ- 300 מיליון בני אדם) מהווה הקהילה היהודית רק 2% מן האוכלוסייה. אך למרות האחוז הקטן יחסית של יהודים באוכלוסיית ארה"ב, מעמד הקהילה רם ואיתן ולקהילה היהודית השפעה רבה על הנעשה בארה"ב בפרט ועל יהודי העולם בכלל.
יהודים החלו להגר לארצות הברית כבר במאה ה-16 עם התחלת ההתיישבות "הלבנה" באזור.  במאה ה-17 והמאה ה-18 היגרו לארצות הברית צאצאי גולי ספרד ופורטוגל שבאו מברזיל, הולנד ואנגליה וכן מעט מיוצאי אשכנז. בשנת 1776, עם הכרזת העצמאות של המדינה, חיו בארה"ב, בחוף המזרחי, כ- 2000 יהודים. מצבם הכלכלי היה טוב ואצל חלקם מצוין. היהודים קיבלו זכויות מלאות וקיימו קשרים חברתיים עם שכניהם. היהודים התערו בחיים הכלכליים והמדיניים ואיישו משרות אזרחיות וצבאיות.
בתחילת המאה ה- 19, הגיעו לארה"ב גלי הגירה מפולין, גרמניה ומדינות מרכז אירופה. בתקופה זו הגיעו כ- 300,000 יהודים. מהגרים אלו עסקו בעיקר ברוכלות אך גם במלאכה בעיקר בענף ההלבשה. חלקם נדדו מערב לצד החקלאים האמריקאים, וכך היישוב היהודי התפשט עד לסן פרנסיסקו. עד מהרה, המשפחות התרחבו והקימו קהילות יהודיות בכל רחבי ארה"ב. המהגרים החדשים השתלבו היטב בכלכלה, בתעשייה והן במדינה. הם היו אדוקים פחות מבחינת דתם והנהיגו רפורמות בדת. הם הקימו מוסדות רבים ודאגו לחינוך יהודי ולשימור התרבות.
לקראת סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, הגיע גל הגירה נוסף ובו כ- 2 מיליון יהודים. רובם הגיעו ממזרח אירופה. המהגרים החדשים פנו לעבוד בחרושת ומלאכה וברוכלות ומסחר. מהגרים אלה הקימו ארגונים רבים: בתחום הסוציאלי הוקמו איגודים מקצועיים ותנועות פועלים ובתחום הכלכלי והתרבותי הוקמו איגודי מהגרים לפי מקום המוצא ובהם נשמרו מנהגים והליכות מארצות המוצא. היהודים נקלטו די טוב מבחינה חברתית אך בכל זאת התגלו מספר גילויי אנטישמיות פה ושם.
ערב מלה"ע ה-1 חיו בארה"ב 3.4 מליון יהודים וערב מלה"ע השנייה חיו בארה"ב 4.7 מליון יהודים. בלימת ההגירה היהודית לארה"ב הייתה בעקבות חוק ג'ונסון (חוק המכסה הלאומית) שנחקק בקונגרס האמריקאי בשנת 1924. החוק גרם לירידה במס' המהגרים היהודים שהיגרו לארה"ב מ-120 אלף מהגרים ל10,000 מהגרים בשנה.בכך בא הקץ להגירה היהודית ההמונית ממזרח אירופה מסוף המאה ה19.החוק גרם לשינוי בהרכב הקהילה היהודית.בעקבות מס' המהגרים אחוז ילידי ארה"ב הלך וגדל בהתמדה וכך היטשטשו ההבדלים בין היהודים בקהילה לאמריקאים.
כיום, יהדות ארה"ב מונה כ- 6 מיליון יהודים המרוכזים בעיקר בערים וכ- 65% מהם יושבים ב- 11 הערים הגדולות של ארה"ב: 2.4 מיליון יהודים בניו יורק, בלוס אנג'לס, פילדלפיה, שיקגו, מיאמי, בוסטון, וושינגטון, בלטימור, דטרויט, קליבלנד וסן פרנסיסקו.
ארה"ב אחרי מלה"ע ה-1 עברה שני תהליכים מקבילים. האחד היה שפע ושגשוג והשני היה שמרנות ובדלנות.הבדלנות הייתה הן כפלי פנים והן כלפי חוץ.האמריקאים קראו לתהליך זה נייטיביזם (הרוח האמריקאית האמיתית הנותנת עדיפות לילידי המקום).הנייטיביזם התקשר עם אנטישמיות ודחיית היהודים מהחברה.אחד הביטויים האנטישמיים היה יצרן המכוניות הנרי פורד שפרסם עיתון אנטישמי בו פרסם את דעותיו כנגד היהודים,בו הוא האשים את היהודים בהפצת הקומוניזם בארה"ב.ביטוי נוסף לנייטיביזם היה "נומרוס קלאוזוס"(הגבלת מספר היהודים הלומדים באוניברסיטאות) של האוניברסיטאות המרכזיות והחשובות בארה"ב.אך יחד עם זאת ולמרות הנייטיביזם הוכתר מאבקם של ארגונים יהודיים נגד הנרי פורד הצלחה משפטית.בעקבות תביעה שהוגשה בבית המשפט חויב הנרי פורד להפסיק את פרסום העיתונות האנטישמית ואף חויב לשלם קנס כבד,היה זה ניצחון חשוב לקהילה היהודית. בשנות ה30 חלה הרעה נוספת באנטישמיות כלפי היהודית בעקבות המשבר הכלכלי,אך מדיניותו של רוזוולט קידמה את זכויות היהודים כמו זכויותיהם של כל המיעוטים.יהודים רבים השתלבו בממשל של רוזוולט בתפקידים כאלה ואחרים.יחד עם זאת יהודים רבים נדחקו ממועדונים חברתיים יוקרתיים ולא הועסקו בחברות גדולות,על כך הגיבו היהודית בתביעות משפטיות ובהקמת מועדונים חברתיים חלופיים.
 
כלכלה
בתקופה שבין 2 מלה"ע פנו רבים מיהודי ארה"ב שעסקו במקצועות המחט(תופרות וחייטים) לעסוק במקצועות חופשיים בעיקר עריכת דין,רפואה,פקידות,מנהל עסקים.בתקופה שבין 2 מלה"ע התלבטו מהגרים ממוצא מזרח אירופאי כיזמים בתחום תקשורת ההמונים,קולנוע ובידור שהתפתחו בקצב מואץ.האולפנים הגדולים שחל הקולנוע האמריקאי היו ברובם בידי יהודים.גדול היה חלקם של השחקנים והבדרנים,אפליות של קבלת יהודים למוסדות אקדמיים הפנו גברים רבים למקצועות ההוראה.במקצועות חופשיים גדול היה חלקם של היהודים מאחוזם המספרי באוכלוסייה המקומית.כמו כן, יהודים רבים השתלבו בתפקידים שונים במשטר של רוזוולט.
בעוד שבשנות ה-20 שלטה השפה האידית (יידיש) בריכוזים היהודים בשפת היומיום ובשפה העיקרית בספרות בתיאטרון ובחינוך הרי שבשנות ה30 תפסה האנגלית את מקומה וסופרים ויוצרים יהודים השתלבו בספרות האמריקאית בבידור ובקלנוע.מספרם של היהודים באוניברסיטאות בלא מאוד.משנות ה30 היה אחוז הסטודנטים היהודים בניו-יורק 49% מכלל הסטודנטים ובארה"ב כולה 9% מכלל הסטודנטים,מספר הסטודנטים היהודים היה גדול הרבה יותר משיעורם היחסי באוכלוסייה.בתקופת המשבר הכלכלי המשיכו משפחות יהודיות לשלוח את ילדיהן למוסדות להשכלה גבוהה בכל מחיר.עובדה זו תרמה להצלחתם של היהודים להשתלב בצורה טובה מאוד בכלכלה ובפוליטיקה האמריקאית. המקצועות הבולטים אותם למדו היהודים במוסדות להשכלה גבוהה היו מקצועות חופשיים והוראה.לכל זרם דתי יהודי הייתה מערכת חינוך משלו,כל מערכת חינוך חרטה על דגלה שמירה על הזהות היהודית.
במהלך השנים היהודים נעשו מעורבים מבחינה פוליטית  ומדינית והתרחקו מן הדת. נעשה ניסיון לחזק זרמים מודרניים יותר בקרב היהדות המקומית ולשלבם בחיי היומיום. כך קמה התנועה הרפורמית שמטרתה להשתלב בחברה האמריקאית תוך שמירה על הדת – קידום הדת לעידן המודרני. למרות כל זאת, אחוז המתבוללים בקרב יהודי ארה"ב הינו גדול ביותר ופחות מ- 50% מן הקהילה לוקחת חלק באיזשהו זרם דתי.
יהודי ארה"ב החלו לעבור התבוללות מרצון לשלב של הטעמות תרבותית (סיגול דפוסים תרבותיים של תרבות הרוב),אך שלב הטמיעה (התבוללות של בקבוצת המיעוט לתוך קבוצת הרוב) לא התממש.
הנטייה של המהגרים להתבולל בחברה האמריקאית נבלמה,הדור החדש של המנהיגים היהודים בארה"ב ברנדייס (עו"ד,שופט עליון), מאגנס (רב רפורמי מברוקלין, מייסד האוניברסיטה העברית) וקאלן ביקשו שלושתם לעצב גישה לאומית אמריקאית חדשה שבה יש מקום רחב לשמירת הייחוד הלאומי האתני היהודי.עמדה זו סללה את הדרך לקבלת הרעיון הציוני היהודי. מנהיגים אלו תמכו ברעיון הפלורליזם התרבותי לפיו הייחוד הלאומי היהודי השתלב בחברה האמריקאית. מאגנס טען שיהודי ארה"ב יכולים להיות אזרחים אמריקאים טובים וגם יהודים בעלי זיקה ללאום היהודי,היסוד הלאומי בחלק מהתרבות הלאומית אמריקאית.
התנועה הציונית בארה"ב החלה להתגבש על עיקרון שונה מהציונות הקלאסית באירופה. המנהיג היהודי אמריקאי הציוני לואיס ברנדייס נתן צביון(אופי) חדש לציונות, שונה מהציונות הקלאסית באירופה.
ציונות שאינה באה ממצוקה כלכלית או חברתית אלא היא ביטוי לזהות האתנית היהודית במסגרת הלאומיות האמריקאית.היא מגשימה לאלו שירצו בכך ויכולה לבוא לידי ביטוי גם בפעילויות לסיוע ובנין הבית הלאומי בא"י ולחיזוק התודעה הלאומית היהודית בקרב יהודי ארה"ב.לדעת ברנדייס אין סתירה בין הנאמנות לציונות לבין הנאמנות לאמריקה.
ברנדייס טען גם שמפעל ההתיישבות כולו צריך לעמוד על בסיס כלכלי ולעומתו סבר חיים וייצמן נשיא ההסתדרות הציונית כי בנין הבית הלאומי צריך להתבצע בעזרת הון ציבורי שייאסף ע"י קרנות ציבוריות.בהסתדרות ציוני אמריקה והקים קרן להשקעות בא"י שסייעה להתיישבות פרטית בא"י על בסיס כלכלי.פעילותו הציונית של ברנדייס הביאה לכך שחוגים יהודים לא ציוניים התקרבו לפעילות הציונית והם היו מוכנים לתמוך במפעל הציוני בא"י.
הקמתה של הסוכנות היהודית המורחבת בשנת 1929 בעידודו של חיים וייצמן הביאה לכך שיהודים מכל הזרמים בארה"ב כולל כאלה שלא הגדירו עצמם ציונים ישתתפו בסיוע לבנין הבית הלאומי יהודי בא"י. כיום יהודי ארה"ב ניצבים כאחד מאחורי מדינת ישראל כדובריה וכנציגיה בפני הממשל האמריקני. שאלות של רמת המעורבות של החיים באמריקה בנעשה בישראל, וחלקם לא רק כתורמים נדיבים אלא כבני בית הנם שאלות המעסיקות חוקרים וכותבים רבים העוסקים ביהדות התפוצות.
בעידן המודרני היהודים ניצבים בפני מספר אתגרים מרכזיים: הדיון בנישואי תערובת והתבוללות הפך לסוגיה מרכזית עבור הקהילה היהודית אשר מבדל אותה מן הנורמה האמריקאית המקובלת שיש לעודד ולקבל נישואין בין אמריקאים ממגזרים שונים כחלק מן הליברליזם השוויוני והסובלנות בין גזעים ודתות (סרנה, 1993). היהודים החשים מתח בין זהותם היהודי והאמריקנית, או בין רחשי לבם ובין הרצון לשמר את המשכיות העם היהודי חשים לעיתים כ"נטע זר בבית".  למרות העלייה במספר היהודים משנות ה-70 ועד היום, יהודים רבים מתחתנים או ממירים את דתם ונוצר קושי לבדוק את גבולות הקהילה היהודית.  במחקר מועלות שאלות רבות, לגבי מיהו יהודי פעיל (למשל - חבר בבית כנסת, מקיים מצוות), האם לכלול גם ילדים אשר נולדו לאב יהודי ולאם נוצרייה אך עדיין חווים מימד מסויים של יהדות וגם אנשים אשר חיים עם יהודים ומגדלים ילדים משותפים ללא המרת דת (אלעזר, 1993).
בדיקה מעמיקה של התהליכים העוברים על הקהילות היהודיות ברחבי העולם מגלה שתי מגמות סותרות, לכאורה: מצד אחד יש תהליך מדאיג של התבוללות ונישואים מעורבים, ומצד שני יש מיעוט משמעותי שהאנטישמיות וההתבוללות מביאים אותם למגמה הפוכה, דהיינו לחיזוק הזהות היהודית ו"שיבה הביתה" (שפק-ליסק, 2006). הבעיות העומדות בפני העם היהודי הן:
האנטישמיות והאיסלאם הקיצוני – ההתמודדות עם האנטישמיות העולה מחייבת התגייסות של הארגונים היהודים בעולם לחיזוק השפעתם על הממשלות במדינות בהן חיים יהודים. יהדות העולם מאורגנת בשתי צורות עיקריות: ארגונים המייצגים את האזורים בהם חיים יהודים לגבי נושאים יהודיים ומדינת ישראל, וארגוני גג של הקהילות האזוריות המטפלים בחיי היומיום של הקהילות. בעיה נוספת היא הירידה במשקל הדמוגרפי של מדינות הציביליזציה המערבית – אירופה, ארה"ב וקנדה – היכן שמרוכזים כיום רוב יהודי התפוצות. התמעטות האוכלוסייה הביאה למחסור בידיים עובדות וכתוצאה מכך להגירה המונית של מיליוני מוסלמים, המגבירים לדעת החוקרים את האלימות והאנטישמיות כלפי יהודים.
הדמוגרפיה היהודית – מספר היהודים בעולם נמצא בירידה. מ-1970 עד היום ירד מספר היהודים ב-25%, והסיכויים לשיפור המצב אינם מעודדים כרגע. שני גורמים מביאים להתמעטות מספר היהודים בעולם: ריבוי טבעי נמוך ונישואים מעורבים. הבעיה היא שהזהות היהודית ברוב חלקי תבל הפכה לעניין של בחירה ולא לפונקציה של השתייכות אתנית. באשר לנישואים מעורבים: בארה"ב מגיעים הנישואים המעורבים ל-54%, על-פי נתונים שנאספו בארה"ב רק 1/3 מהצאצאים של משפחות מעורבות נשארים יהודים.
חיזוק הזהות היהודית בתפוצות – הזהות היהודית מתבטאת בהשתייכות לקהילה ובחינוך הילדים במסגרות יהודיות. אחת הבעיות המרחיקות יהודים מחברות בקהילה ומשליחת ילדיהם לבתי ספר יהודיים, היא על-פי מחקרים בארה"ב, העלויות הגבוהות. בארה"ב יש עלייה בהרשמה לבתי ספר יומיים, כתוצאה ממצב הלימודים בבתי הספר הציבוריים וההתעוררות בקרב מיעוט החוזר ומשתלב בחיים היהודיים. ב-1990 היו בארה"ב 613 בתי ספר יומיים יהודיים ומספרם עלה ל-700. אוכלוסיית הלומדים עלתה ל-200 אלף.
חיזוק הקשר בין התפוצות וישראל – המחקר ממליץ על פרויקטים משותפים, כמו למשל, המאבק נגד האנטישמיות וחיזוק ירושלים כמרכז הרוחני של העם היהודי. הסוכנות היהודית אינה עוסקת רק בעידוד העלייה אלא במסגרת פרויקט "תגלית" מביאה כל שנה לביקורים בארץ קבוצות של ילדים יהודים מכל רחבי העולם.
ולסיום, מביא המחקר כמה נקודות אור בחיי יהדות העולם: ראשית, רוב היהודים מרוכזים כיום במדינות מפותחות ומעמדם הכלכלי, החברתי והפוליטי השתפר מאוד. שנית, קיומה של ישראל הוא גורם ראשון במעלה בשמירת איחודו של העם היהודי. שלשית, סוף המאה העשרים היתה תור הזהב מבחינת יצירתיות יהודית ותרומתם של היהודים בעולם לספרות, לאמנות ולמדע. מגמה זו מתקשרת לפריחת הקומיקאים היהודים בארה"ב כיום אשר יפורט בפרק העוסק בהומור יהודי בארה"ב.
 
בפרק הבא נאיר את מצבן של נשות הקהילה היהודית בארה"ב, תוך התייחסות לסוגיות כלליות של מעמד האשה בארה"ב בכלל ומקומן של נשים יהודיות בפרט.
 

פרק ב': מעמד האשה בארה"ב.
זכויות האשה, במרוצת ההיסטוריה, מעמדן של נשים בחברה, זכויותיהן וחובותיהן נקבעו בעיקר עפ"י חלוקת העבודה המקובלת בין המינים. השוני בתפקידים בחברות טרום-מודרניות התבסס בעיקר על הבדלים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים.
ניתן להציג את בעיית מעמדה של האישה בחברה משלושה היבטים עיקריים:
1.      ‎השפעה ציבורית
2.      דיני אישות, משפחה וירושה
3.      ‎חקיקה סוציאלית ודיני עבודה.
תנועת הנשים המוקדמת התמקדו הפעילות בהיבט הראשון, שהוא פוליטי במהותו, וטענו שבו טמון המפתח העיקרי לשוויון החברתי בין המינים. הפוליטיקה קובעת מי מקבל מה, ואיך. לפיכך יש בה כדי להשפיע על מעמד האישה, גם בהיבטים האחרים. בשל מספרן הקטן יחסית של הנשים המחזיקות עמדות כוח בפוליטיקה, משתמר אי השוויון החברתי בין המינים. מטרתה העיקרית של תנועת הנשים המוקדמת היתה השגת זכות בחירה. הדרישה המאורגנת הראשונה לקבל את זכות הבחירה עלתה בארה"ב בשנת 1848. מטרה זו הושגה לבסוף ב-1920, אך צורות אחרות של קיפוח נשארו בעינן. למרות התקדמות בחקיקה המאבק של התנועה הפמיניסטית למען זכויות נשים נמשך עד היום בכל התחומים.
המניפסט הפמיניסטי הראשון: "צידוק הזכויות לנשים", נכתב על ידי מרי וולסטונקרפט בשנת 1792 . באותה תקופה היו לנשים זכויות מועטות. הן לא הורשו להצביע בבחירות ונחשבו לרכושם של אבותיהן או בעליהן. באמצע המאה ה-19 החלו נשים לדרוש שוויון עם הגברים. הגל הראשון של התנועה הפמיניסטית בארה"ב החל ב-1840, כשנשים המתנגדות לעבדות, כגון אליזבת קיידי סטנטון ולוקרשיה מוט, השוו בין דיכוי של האמריקנים האפריקנים לדיכוין של הנשים.
הן דרשו שתינתן להן הזכות להשתתף בבחירות, זכות שהייתה נתונה לגברים בלבד, והזדמנות שווה לרכוש השכלה ולעבוד. הן דרשו את הזכות להיות בעלות רכוש משלהן, להתגרש מבעליהן ולהחזיק בילדיהן לאחר הגירושים.
שורשי תנועת הנשים נעוצים בהיסטוריה של נשות המפלגה הסוציאליסטית ובהיסטוריה הפרטית של קלרה זטקין, אשר בשנים ‎1890-1915 לחמה מעל דפי עיתון הנשים אותו ערכה למען זכויות שוות לנשים. למרות התנגדותה לפמיניזם היא לחמה לזכויות נשים ממעמד הפועלים כאשר היא יוצרת זהות בין המאבק הסוציאליסטי ובין מאבק הנשים נגד דיכויין . ב-- ‎17באוגוסט ‎1902 , התאחדו נשים סוציאליסטיות ממדינות שונות למען שוויון לנשים בכל תחומי החיים. בפגישה זו עלה בפעם הראשונה הרעיון לתת פומביות לדרישותיהן באמצעות עצרות והפגנות.
ב- 8 במרס 1907 פתחו מאות פועלות במפעלי טקסטיל בניו-יורק בשביתה במחאה על שכרן הנמוך, על שעות העבודה הארוכות ועל תנאי עבודתן הבלתי אנושיים. זאת היתה אחת הפעמים הראשונות בהיסטוריה שנשים עובדות התארגנו לפעולת מחאה. פעילות זו הותירה רושם אדיר. מתוך רצון לזכור את השובתות האמיצות ולהצדיע להן, הוחלט בראשית המאה ה- 20 לציין מדי שנה ב - 8 במרס את האירוע ולקבוע אותו כיום האישה הבינלאומי. בשנות ה-20 של המאה ה-20 ניצחו נשים בכמה מאבקים, בייחוד על הזכות להצביע ועל הזכות לרכוש השכלה.
 
חוקרים מסבירים את תת-ייצוג של הנשים בפוליטיקה ובשוק התעסוקה על ידי הגורמים הבאים:

1. הגורם הפיסיולוגי - הנחת היסוד שלו היא כי קיימים הבדלים פיסיולוגיים בין נשים וגברים ותכונות נשיות כמו רתיעה מאלימות ותוקפנות, עדינות וחולשה, משמשות בלם לפעילות הנשים.
2. ‎הגורם החברתי - תפקיד האישה כאם וכעקרת בית מטיל עליה עול רב. העיסוק מחוץ לבית מצריך הרבה פעילות והיעדרות מן הבית בשעות בלתי מקובלות. תפקיד עקרת הבית גורם לניתוק האישה מכל מרכזי הפעילות האנושית ולהתרכזות בנעשה בין כותלי ביתה. ההנחה הייתה כי לגבר יש שני מישורי פעולה: כאדם פרטי וכאדם ציבורי והוא ניתן לשיפוט בשני מישורים אלה בנפרד. האישה משויכת רק למישור הפרטי ולכן היא נשפטת על-פיו, גם כאשר היא פועלת במגזר הציבורי. משמעות קיומה באה מתפקידה הפרטי ואם היא לא ממלאת אותו, היא הופכת "ללא אישה".
3. הגורם התרבותי - הנורמות התרבותיות מגדירות עדיין את הפוליטיקה ועולם העבודה כעיסוק המיועד בעיקרו לגברים. דמות האישה המצליחה מחוץ לבית נראית כמנוגדת לסטריאוטיפ הנשי. כמו כן דתות שונות (לא רק הדת היהודית) רואות את האישה כנחותה מן הגבר.
4. ‎הגורם הפוליטי - "הקשר הגברי" הגברים אשר יצרו את המערכת הפוליטית ותפסו בה תפקידים מציבים חסמים על דרכן של הנשים ומפלים אותן לרעה באורח גלוי או סמוי.

 
תנועת הנשים סירבה לראות בגורמים הללו מחסומים בלתי עבירים ובניגוד למוסכמות פעלה כדי לקדם את מעמדן של נשים בכל תחומי החיים. נקודות ציון ניתן לראות כאשר בגלל אילוצים היסטוריים החליפו נשים את הגברים בהצלחה והדגימו את יכולתן. כך למשל, בתקופת מלחה"ע השנייה נשים בארה"ב נקראו לתרום למאמץ המלחמתי ולהחליף את במקומות העבודה את הגברים שנקראו למלחמה. לראשונה מילאו נשים תפקידים "גבריים" מסורתיים כמו: נהגות מוניות ואוטובוסים, בניית גשרים, תפקידים שונים בהפעלת מערכת הרכבות ועוד. אך לאחר המלחמה הן שבו ופינו את מקומן לגברים ששבו מהחזית.
בשנות ה-60 המאוחרות של המאה ה-20, עם התעוררות התנועה לזכויות האזרח חידשו הנשים את מאבקן למען זכויות שוות. הגל החדש של המחאה נקרא התנועה לשחרור האשה. בזכות המחאה הזאת נחקקו במדינות רבות חוקים שאסרו להפלות נשים. התנועה לשחרור האישה, ביקשה לנפּץ את המוּסכּמוֹת החברתיות על מעמד הנשים – מוסכמות שהנציחו את נחיתותן. התנועה נאבקה למען מתן זכויות נוספות לנשים. נשים הפגינו בכל מקום למען תשלום שווה בעד עבודה שווה, שיפּוּרים במערכת הבריאות, פעולה נמרצת נגד פּוֹרנוֹגרפיה והפסקת אלימות נגד נשים.
בסוף שנות ה-70, בעקבות הגל השני של פמיניזם, החלו הנשים לשוב לתפקידים "גבריים" וציבוריים כגון אלו שמילאו בתקופת מלחה"ע והדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, במינוי נשים למספר תפקידים בכירים, ביניהם: מנהלת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המנהלת הכללית של הרשות המטרופולינית לתחבורה באזור וושינגטון ושרת התחבורה.
האמנה הבינלאומית לשוויון נשים אומצה ע"י העצרת הכללית של האומות המאוחדות ביום ‎  18.12.79. האמנה, הנקראת "האמנה בדבר ביעורן של כל הצורות של אפליה נגד נשים", כוללת הוראות כלליות בדבר ביעור אפליה נגד נשים. קידוםמעמדה של האישה,סילוק דעות קדומות ונהלים שיש בהם משום הפליה נגד נשים. שוויון של גברים ונשים בפני החוק והוראות ספציפיות בנושאים שונים כגון: השתתפותן של נשים בחיים הציבוריים ושוויון בתחומי האזרחות, החינוך, התעסוקה, הבריאות, הכלכלה והחברה.
 
נשים יהודיות בארה"ב
סיפורן של נשים יהודיות קשור קשר הדוק לסיפורן של כלל הנשים האמריקאיות והרב-גוניות שמאפיינת סיפורים אלו גרמה בעבר להתייחסות מועטה בלבד לסיפורים של נשים יהודיות (Nadell, 2003). כאשר ישנה התייחסות היא מכוונת בעיקר למהגרות יהודיות ממזרח אירופה אשר השתתפו בשביתת התופרות של שנת 1909. החוויה של נשים יהודיות אינה אחידה ונבדלת בהתאם למגוון העצום של סגנונות חיים של נשים יהודיות באמריקה, החל בחרדיות ועד חוקרות פמיניסטיות. עם זאת קיימים מספר מוטיבים מרכזיים אשר ביניהם: ביתיות, עבודה, פוליטיקה ופמיניזם עולים פעם אחר פעם כמשקפים את המציאות המגדרית של חיי הנשים היהודיות בארה"ב (Woloch, 1984).  
מאז שנת  1890 נשים יהודיות בארה"ב לקחו על עצמן תפקידים ציבוריים יותר ויותר בולטים (2005 ,McCune). לאחר מלחמת העולם הראשונה הפנו מאמצים גם למתרחש מעבר לים. הכותבת רואה במלחמה את קו פרשת המים בהיסטוריה של נשות ארה"ב וטוענת שבעוד נשים אמריקאיות רבות היו מעורבות במאמצים להשכין שלום ולסייע במאמץ המלחמתי, לנשים היהודיות היו מעורבות במיוחד בגלל עניין בסבלם של יהודי אירופה והיישוב היהודי בפלשתינה א"י.
תפקיד מרכזי שיחקו שלושה ארגונים מרכזיים: המועצה הלאומית של נשים יהודיות  (NCJW ,National Council of Jewish Women)  ארגון הדסה (הארגון הציוני של נשות אמריקה) ומעגל אנשי העבודה (Arbeter Ring).. נשות שלושת הארגונים הקדישו עצמן לגיוס משאבים כדי לסייע לנפגעי המלחמה ולפליטים ובו בזמן ניהלו מו"מ מחודש על מעמדן בקרב הארגונים היהודיים שהיו בשליטה גברית. המעורבות של הנשים בהתרחשויות הבינלאומיות הובילה אותן להתערות בעולם של פוליטיקה בינלאומית.
הנשים בארגונים הללו באו מרקעים שונים – בעוד בנשות הדסה וה- NCJWפעלו בעיקר נשים יהודיות גרמניות ויוצאות מזרח אירופה דוברות יידיש, בנות המעמד הבינוני, הנשים במעגל העובדות היו בעיקר נשות מעמד הפועלים ממזרח אירופה. המסורת של עבודת צדקה בקרב הנשים היהודיות שימש כבסיס חיוני לעבודתן בארגונים.
העבודה בשלושת הארגונים הנשיים הללו אפשרה לנשים לפתח מודעות מגדרית אשר סייעה לחדירתן למרחב הציבורי באופן שאפשר להן להתמקד בנושאים ברלוונטיים עבורן – זהותן היהודית והנשית. המלחמה האיצה את המגמה שהחלה עוד לפני 1914 של פעילות נשים יהודיות ברחבי ארה"ב בנושאים קהילתיים ויהודיים. מספר נשים יהודיות היו מעורבות גם בתקופה שקדמה למלחמה במאמצי התנועה הפמיניסטית בארה"ב. הסתדרות נשים ציוניות "הדסה" נוסדה בשנת 1912 על ידי קבוצת נשים יהודיות מניו יורק והנרייטה סאלד בראשן. מטרות הארגון, כפי שהוגדרו בישיבת ההקמה, שהתקיימה ב-24 בפברואר 1912, היו הפצת הרעיון הציוני באמריקה וייסוד מוסדות יהודיים לרפואה ציבורית בארץ-ישראל. מטרות פעילותו הבריאותי-החינוכית של הארגון, אשר הקים מנגנון לטיפול בבריאות הציבור בארץ, כללו מלחמה בתחלואת תינוקות, שיקום בתי חולים, הקמת תחנות "טיפת חלב", שיפור המצב ההיגייני במוסדות החינוך וטיפול בבריאותם של תלמידים בגני הילדים ובבתי הספר.
בשנים שלאחר מלחה"ע ה-2 השתתפו יהודי ארה"ב בנהירה לפרוורים ויצרו קהילות בשכונות בעלות רוב יהודי Woloch, 1984)). נשים יהודיות הושפעו זו זמנית מן המגמה לראות בעבודות הבית והטיפול במשפחה את הגשמתה של הנשיות(Friedan, 1963) , ומן התרחבות הכלכלית לאחר המלחמה שהגבירה מאוד את אחוז הנשים והנשים הנשואות בכוח העבודה. הנשים היהודיות שחיו בערים והיו משכילות יותר ועם פחות ילדים (2-3) ממקבילותיהן הגויות, הושפעו משני מגמות אלו במקביל. באותן שנים נשים יהודיות בולטות השיקו קריירות מצליחות במגוון תחומים.  בשנת 1958 נשים רבות עבדו מחוץ לביתן עבודה "שקופה" במשרדים או עסקים משפחתיים השייכים לבני זוגן. הן ניהלו משרדים, ניהלו חשבונות, ענו על טלפונים ועבדו כדי "לעזור" (2003, (Ortner. כמו כן, נשים יהודיות היוו את רוב סגל ההוראה בבתי הספר בניו-יורק(Markowitz, 1993) . רוב האמהות היהודיות העובדות הגיעו ממעמד הביניים. נשים יהודיות אחרות, שמעמדן הכלכלי היה נוח יותר ולא נאלצו לתרום לפרנסת המשפחה, ניצלו את זמנן הפנוי כדי לתרום בעבודה קהילתית התנדבותית, דבר אשר נחשב כעיסוק מועיל וראוי בעיני משפחתן ובעיני הקהילה (Barack Fishman, 1989).
המשפחות היהודיות חוו גם הן את ערעור היציבות של התא המשפחתי. חשיבותה של מוסד המשפחה בחייהן של נשים יהודיות, ביתיות, מיקום המשפחה בקהילה וכלכלת המשפחה היוו גורמי מפתח בחייהן של נשים. אך המגוון ההולך וגדל בחצי השני של המאה של הסדרי מחיה, גירושים, משפחות חד-הוריות, בתים שבראשם עומדות נשים וכן זוגות חד מיניים השפיע גם על חייהן.  
בעשורים האחרונים השפיעה המהפכה הפמיניסטית גם על רמת המעורבות של נשים בחיים הדתיים. בעקבות המודעות הפמיניסטית נשים יהודיות ביקשו לקחת חלק פעיל יותר בחיי הרוח היהודיים – החל מהכרה בהן לצורך מנין, לאפשר להן לקרוא מהתורה, עריכת טקסים המכבדים את שלבי החיים הנשיים (הולדת הבת, הבת מצווה, לידה, וכו') ועד הסמכתן לתפקיד רבניות המובילות קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות (Barack Fishman, 1989). השינויים בשוויון בין המינים אפשר לנשים רבות לחזור ולמצוא את מקומן במסגרות הדתיות כחברות שוות ערך. למרות התנגדות גורמים דתיים פטריארכליים אשר התקשו לעכל את השינויים, תנועת הנשים אפשרה גם לנשים מודרניות להתחבר להיבטים של פולחן אשר נתנו ערך לחוויה הנשית ולנקודת ההשקפה הנשית על הדת.
 

פרק ב': הומור
חקר ההומור הנו תחום מדעי מתפתח, אשר משלב בין תחומים שונים כדי לעמוד על טיבו של אופן השימוש האנושי בהומור, תכניו והשפעותיו.
הומור הנו הישג הופעתי פרגמטי אשר מערב מגוון רחב של מיומנויות תקשורת הכוללים בין השאר: שפה, תנועה, הצגת דימויים חזותיים וניהול מצב. ההומור מכוון ליצירת תחושת הנאה עבור קהל, אשר הביטוי הנפוץ ביותר שלו הנו ייצוגים של הנאה הכוללים חיוכים וצחוק. (Beeman, 2000)
ההומור מורכב משלושה היבטים (1994 ,Sultanoff):
•         צחוק שהנו תגובה פיזית-התנהגותית.
•         השנינות - שהיא חוויה מחשבתית.
•         עליצות - שהיא חוויה רגשית.
בעוד ניתן לחוות כל אחד מן האלמנטים בנפרד זה מזה, רק כאשר הם משולבים הם יוצרים את התופעה המוכרת לנו כהומור
הומור הנו: סובייקטיבי, תלוי הקשר ואישי מאוד.
המימד הרגשי נובע מהבנת הסיטואציה המתוארת בהומור. ככל שמימד ההזדהות גבוה יותר כך הפרט יתחבר ויזדהה להומור – מה שמגביר את ההנאה מהומור.
שלוש התיאוריות המרכזיות להסבר של הומור:

1. תיאוריית העליונות – השגת תחושת ניצחון או הישג. 
2. תיאוריית ההרפייה – שחרור פסיכולוגי של מתח אצל המתבדח.
3. תיאוריית אי-ההלימה – הפרת האיזון בתבנית המוכרת.

 
א. תיאוריית העליונות - קיים מגוון של תיאוריות עליונות אך כולן טוענות, שההומור במהותו אם לא בכללותו, הוא אגרסיבי, והצחוק עליו מבוססת העליונות הוא הומור של לעגנות, לגלוג, גיחוך וגרוטסקי. צורה זו של הומור דורשת מאלה הצוחקים מהבדיחה, לראות את עצמם כטובים יותר מאשר קורבן הבדיחה. הובס הסביר את תיאוריית העליונות שלו מנקודת המבט של אנשים שבאופן עקבי נאבקים לקבלת כוח ורצון להוכיח את עליונותם על האחרים, או על עצמנו בעבר (תרגום ע"י אוסטרובר).
ב. תיאוריות השחרור וההקלה - אחת התיאוריות המוקדמות, שניתן להתייחס אליה כאל תיאוריית השחרור היא של ספנסר 1860) (Spencer, שטען שתפקידו העיקרי של הצחוק הוא הפחתת המתח שנוצר ושחרור האנרגיה. מבחינתו של ספנסר, מצב חרדה לא רק מעלה את היכולת ל - fight or flight" "אלא יוצר עודף אנרגיה התורם לזרם מהיר של רעיונות (1987Morreall, ) קיימת ספרות ענפה המתארת את התיאוריה של ההומור כמבוססת על הקשר בין הצחוק ושחרור מתח תיאוריות השחרור וההקלה, הן בעיקר תיאוריות של הצחוק, יותר מאשר תיאוריות של ההומור.
התיאוריה הפרוידיאנית - לפי התיזה העיקרית של פרויד (,1928, 1905, Freud ) ההומור משמש דרך להבעת דחפים הנמצאים בתת-מודע, בדרך מקובלת חברתית. לפי גישה זו, הומור הוא תהליך בו קיימת סובלימציה, ותפקידיו העיקריים של ההומור הם הבעת דחפים של מין ותוקפנות. תמצית ההומור לפי פרויד (1928,Freud) היא; האדם חוסך מעצמו את האפקט שהמצב יכול היה לגרום לו ובעזרת בדיחה, מבטל את האפשרות האמוציונאלית להתרחשותו. לפיכך, ההומור הוא סוג של מנגנון הגנה המאפשר לאנשים להתמודד במצבים קשים מבלי להיות המומים מאמוציות בלתי נעימות.
ג. תיאוריית אי ההלימה - בבסיס תיאוריה זו ישנה ההנחה שאנשים צוחקים כאשר מתרחש משהו שאינו צפוי, או אינו מתאים למקום או לזמן בו הוא התרחש, או לסדר הדברים המקובל (Attardo and Raskin, 1991). כאשר מה שקרה לא הולם את מה שהיה צפוי שיקרה בסדר הדברים התקין אנו צוחקים (למשל: אדם הלך ופתאום, במקום להמשיך ללכת, נפל). שורת הפתרון של בדיחה הנו המקום בו הפתרון הניתן אינו הצפוי – ולכן אנו מופתעים וצוחקים.
 
התבוננות בשימושי ההומור מן ההיבט הסוציולוגי-אנתרופולוגי יכול להעשיר במידה רבה את הבנתנו לגבי תפקיד ההומור בחברה, והאופן שבו הוא משקף את התרבות בה הוא מתקיים. הגישה האנתרופולוגית משתמשת במחקר איכותני כדי להעניק רובדי משמעות לתופעות, ושואפת להסביר אותן בהקשר של התרבות בה נוצרו. גישה זו אינה מסתפקת בשרטוט קיומה של תופעה ובכימותה (נניח על ידי ספירת מספר הבדיחות הנוגעות לכל נושא וחלוקתן לקטגוריות) אלא מוסיפה את נקודת המבט של אנשי אותה תרבות ככלי להבנת התופעה נחקרת.
ההומור מציג השקפה חלופית האומרת: "מעמדה זו, ניתן לראות בתופעה זו משעשעת". מסיבה זו היא נתפסת כפחות מאיימת מביקורת ישירה. עם זאת להומור יש עדיין פוטנציאל לערער את יסודות ההסכמה החברתית. מרי דוגלאס (1975) רואה בהומור מכניזם בעל פוטנציאל חתרני, אשר מתגרה במוסכמות על ידי קידום תפיסת עולם הפוכה לזו המקובלת. מסיבה זו ההומור נשען על התרבות, ומקיים עמה יחסים הדוקים. כפי שכותב כנענה (1990): "הומור אינו חופשי מתרבות או ממצב. הוא מהווה חלק מתרבות ומושפע בצורה ניכרת מהמיקום, המצב, הפרטים והשפה שבמסגרתם הוא מתרחש". (עמוד (232
שכנר (1987) רואה בהומור מעין אינדקס לתרבות. לדעתו הומור מאפשר להתבונן אל תוך התת מודע הקולקטיבי של הקבוצה. במסגרת הקומי כל היבטי התרבות מתומצתים ומודגשים, ומושגי התרבות הבסיסיים מוצגים לראווה עבור המתבונן. הקומדיה מסתמכת על ערכי התרבות, האיסורים שלה, המקצבים שלה, הפחדים שלה והמנהגים שלה. הקומיקאי משתמש בהיבטי תרבות בסיסיים אלה, באותה רוח בה האנתרופולוג מגלה את צפונותיה של תרבות זרה (עמ' 142-143).
גולדברג מציין שלא היה מקובל בעבר לחקור יהודים מתוך ראייה אנתרופולוגית, אך דווקא ההומור היהודי היווה השראה למספר רב של מחקרים, שחלקם עשו בשימוש בהומור היהודי כדי ללמוד על תנאי חייהם והנושאים המעסיקים את היהודים החיים בגולה. למשל ברברה קירשנבלט גימבלט (1972) ביצעה עבודת שדה בקרב מהגרים יהודים בטורונטו ואספה סיפורים ובדיחות מהווי החיים היהודיים. באמצעות ניתוח הסיפורים והבדיחות היא מיפתה את המאפיינים של חיי היום יום בקהילה. מתוך הסיפורים ניתן ללמוד רבות על הקשיים של ההגירה, קיום חיים יהודיים בקרב נוצרים, והווי של הקהילה היהודית.
בצורה דומה בכוונתי לבדוק במסגרת עבודה זו את הגלגול המודרני של ההומור היהודי ולבדוק את ההומור אותו מפיקות נשים יהודיות, המגמות המתגלות בו והקשר בינם לבין תנאי חייהן.   אחד הטענות הראשונות עמן מתמודדות חוקרות הנה הגישה לפיה לנשים אין חוש הומור, שהן לא יודעות לספר בדיחות. טענה זו קנתה לה אחיזה בגלל מספר גורמים (1995 ,Naranjo-Huebl):
1.      בעיות מתודולוגיות – הגדרות מוטות המעדיפות סגנונות הומור גבריים והתעלמות חוקרים מן ההבדלים בין הומור גברי ובין הומור נשי. סקירת מחקרים בתחום (למשל Cox et. al, 1990) מראה שמערכי מחקר בדקו האם יש לנשים חוש הומור על ידי שימוש בדוגמאות הומוריסטיות המתאימות לסגנון ההומור הגברי, תוך התעלמות מן ההקשר החברתי השונה עבור הנשים, והמימד הסובייקטיבי והרגשי של ההומור .
2.      מוסכמות חברתיות – השימוש בהומור פחות מקובל עבור נשים. להומור יש לעיתים מימד תוקפני, בוטה, אשר מסיט את הדיון ומושך תשומת לב למתבדח. לעיתים יש בהומור קריאת תגר. בחברות בהן מצופה מנשים להיות עדינות ולחפש קרבה, הומור תוקפני סותר את התפקיד הנשי.
3.      הומור ומעמד חברתי - הומור הנו כלי המשמש בידי בעלי כוח בחברה ובקבוצה (Coser, 1960).. ככל שמעמדו של פרט בקבוצה נמוך כך ייטה פחות להשתמש בהומור. באופן טיפוסי בחברות ובמצבים בהן נשים נמצאות במעמד נמוך הן ייטו להשתמש פחות בהומור. מאפיין זה מתאים לדפוסים של השתקת הקול הנשי בכללותו. בגלל מאפיינים אלה עם שיפור מעמדן של נשים בחברה והגברת השוויון בין המינים בזירה הציבורית, ניתן להניח שהיכולת של נשים להשתמש בהומור בחברה תגדל.
  הומור נשי משמש ככלי הן ליצירת קשר בינאישי ושימור מערכת היחסים והן לביטוי זהות אישית וקולקטיבית בתוך המצב החברתי (1995 ,Naranjo-Huebl). הפונקציה העיקרית של הומור נשי הנו ככלי לא מאיים, לא אלים ואסטרטגי להבעת כעס ותסכול בגין חוסר צדק חברתי וכפייה.
כותבות פמיניסטיות מציינות שהצחוק הנשי משמש כאמצעי להפרת המבנים של השיח והאידיאולוגיה הפטריארכלית (Ravits, 2000). כוחן היצירתי וההומוריסטי של נשים מודגש כמוטיב מרכזי בכתיבה הפמיניסטית שביכולתי לערער את הבסיס של הסמכות הגברית. כותבות אלו רואות בהומור הנשי כלי בעל כוח חברתי ופוליטי. להומור אתני ישנו תפקיד חיובי בתרומה לקבלה חברתית של מיעוטים. למרות אופיו כהומור עצמי ההומור מהווה כוח רב-גוני, חתרני ומשחרר (Leveen, 1996).


הומור יהודי
הומור יהודי – צורת ביטוי ייחודית שבה השתמשו יהודים מאז ומעולם כדי להתמודד עם קשיי החיים. המושג "הומור יהודי" נובע מהמשגת ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של סבל דחייה וייאוש (1986, (Nilsen. אחת הצורות המאפיינות את ההומור היהודי הוא ההומור העצמי. אדם היודע לצחוק על עצמו, משתמש באחד ממנגנוני ההגנה היעילים ביותר: בניגוד להומור התוקפני, בו צוחקים לזולת ולחולשותיו, ההומור העצמי מפנה את חיציו לעבר הבדחן עצמו. ניתן להתייחס להומור כזה כאל מנגנון הגנה (זיו, 1986). זיו מגדיר הומור יהודי כ"הומור שנוצר על ידי יהודים, המיועד בעיקר ליהודים ומשקף היבטים מיוחדים של החיים היהודיים".
לדעת אילבירט (1987, Eilbirt) יש שלוש דרישות בסיסיות החייבות להופיע, כל אחת לחוד או בצירוף כל שהוא, כדי שנוכל להתייחס לבדיחה כאל בדיחה יהודית:
1.      על הבדיחה לנבוע מהמצב של חיי היהודים או מהניסיון של העם היהודי. לדוגמא:
יהודי נכנס לבית קפה ופוגש מכר קורא עיתון אנטישמי.
"איך אתה קורא זבל כזה?" הוא מתרעם.
"תראה" אומר לו החבר. "כאשר אני קורא את אחד מהעיתונים שלנו כל מה שאני רואה זה סיפורים על אפליה, ההפצצות של מקומות יהודיים, התפרצויות של אנטישמיים, חילול של בתי כנסת. כאן החדשות הן שאנו בעלי כל הבנקים, אנו שולטים בכל כלי התקשורת ואנו הכוח הסודי שמאחורי כל הממשלות. זה "מחייה" לקרוא דברים נחמדים כאלה עלינו".
2.      הבדיחה יכולה לשקף אופי אמיתי או אופי כביכול אמיתי, או סטריאוטיפ הנוגע ליהודים.
למשל, הבדיחה הבאה כורכת את המצב היהודי כמיעוט נרדף, עם אהבתו לחגוג ולאכול.
ניתן לסכם את הסיפור שמאחורי כל חגי היהדות במשפט אחד:"הם ניסו להרוג אותנו, הם נכשלו, בואו נאכל".
3. לפי אילבירט ההומור בסיפור תלוי בשימוש בביטויים בשפה המדוברת עם התייחסות ניכרת לאידיש. ההתייחסות לאידיש בכללים של אילבירט נובעת מן העובדה שמרבית ההומור שנותח מקורו בתרבות אשכנז. ניתן באותה מידה לומר שהומור יהודי כולל ביטויים בשפה המדוברת שבה השתמשו היהודים, וזאת בהתאם לארץ המוצא.
דיוויס (1986) מציין שברחבי אירופה וצפון אמריקה מרבים היהודים להופיע בבדיחות יותר מבני כל קבוצה אתנית אחרת. בבדיחות היהודים מופיעים במסגרת שלוש תמות מרכזיות:
1.      בדיחות יהודיות המבוססות על ניסיונו החברתי המגוון ועל מגעיו התרבותיים של העם היהודי ומורשת רוחנית המחשיבה את היכולת של היהודים לעשות שימוש מתוחכם במילים ומושגים. בדיחות מעין אלה מושרשות במסורת התרבותית, במעמד החברתי ובאורחות החשיבה של היהודים ואינה ניתנות להעברה ולשינוי. 
2.      בדיחות אנטישמיות המאירות את היהודי באור שלילי וסטריאוטיפי, ששימשו לחיזוק הדעות האנטישמיות שהתקיימו נגד יהודים.
3.      בדיחות כלליות המשתמשות בסטריאוטיפ מנהגי-טכסי (במקום הסטריאוטיפ האתני העוין) של היהודי, אך מדובר בבדיחות אשר ניתן להמירן בקלות ולהציב במקום היהודי בן עם אחר, כגון אנגלי או סקוטי, ללא אבדן משמעות הבדיחה. בדיחות אלו לא נוצרו על סמך מאפיין יהודי ייחודי, אלא מתייחסות להיבט סטריאוטיפי כללי, כגון טיפשות או ערמומיות.
 
לפי אוזובל (Ausubel, 1948) היהודים קיבלו את מזגם מהמפגש עם המציאות המרה. הם תמיד הרגישו שעליהם לחזק את רוחם בנשק הצחוק נגד העולם. למרות תנאי חייהם הקשים יהודים המשיכו לצחוק, אך על צחוקם היה להיות משהו יותר משמחה שטותית, או בידור. זה היה צריך להיות אישור ותשובה מוחלטת לאכזריות העולם. כך בתוך ההומור היהודי יש סוג מיוחד של שנינה המשמשת לא רק כפרשנות חריפה של החיים אלא גם כמתקנת, כסוכן מרכך העוזר להוציא את הצער מהטרגדיה.
 
הומור יהודי בארה"ב
על פי ספרו של אפשטיין (2002) ההומור היהודי שימש כמתווך בין היהודים והתרבות האמריקאית.
בספרה של רביץ בפרק על נשים קומיקאיות ניתן לראות את כוחו של ההומור ככלי אשר מייצר ומחזק את מעמדם של דימויים וסטריאוטיפים במרחב התרבותי. את ההומור היהודי בארה"ב ניתן לראות כהומור של המתבונן מבחוץ (2003, Bloom). הקומיקאים היהודים ביטאו את קשיי הזהות הכפולה – היהודית והאמריקאית. הם הביאו את השקפת העולם של ההומור היהודי – התלונה אודות הממצב והממסד, הצגת חולשותיהם האישיות ודרכם את החולשות של האחרים.
ההומור של יהודי ארה"ב יוצרת פרודיה של עצמה, תוך הפסקת הנררטיב כדי לצחוק עליו. גראוצו מרקס וודי אלן למשל מפסיקים את שטף דיבורם כדי לצחוק על התנהגותם. ג'רי סיינפלד יוצר סאטירה אודות התחשבות והופך את כל הפעולות האנושיות לטריוויאליות. המודעות העצמית של הקומיקאים מושכת את תשומת הלב לחולשותיהם, ובהשאלה לחולשות של כל התרבות הסובבת. ההומור היהודי האמריקני נוטה להגזמה ועודפות, כולל הגזמה מינית, כדרך להפנות את תשומת הלב לכשלונות הממסד. חלק מן ההומור היהודי ניתן להסברה ע"י ניתוח פיסיכואנליטי של ההומוריסטים האמריקאיים הבולטים: חוויית ההגירה יצרה עבורם ילדות שבה שלטו אמהות שאפתניות לצד אבות חלשים שלא הצליחו להתאקלם בארץ החדשה – מה שחיזק את הדמות הקומית של האמא היהודייה השתלטנית ( 2002(Epstein,  . הצרכים הפוליטיים והחברתיים התעלו על הצרכים הפרטיים של חברי הקהילה. שנות ה-1950-60 היוו את הפריצה האדירה של קומיקאים יהודים למסך הקטן באמריקה. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה התחושות של עקירה, זרות וחוסר נוחות שאפיינו את ההומור היהודי דיברו אל קהלים רחבים שעברו לגבור בערים הגדולות. הם ביטאו את מצוקות הפרט הלכוד בתוך מסגרת המשפחה, העבודה, בית הספר והחברה הסובבת, כאשר הצחוק הוא אפיק השחרור היחיד שנותר. בזכות ההומור היהודי מילים ובדיחות יהודיות הפכו לחלק מן התרבות האמריקנית. הקומיקאים הפכו למקור גאווה עבור הקהילה היהודית.1998)  ,(Saposnik
בעקבות האמירה של לני ברוס: "למות זה קל, קומדיה זה קשה", אם קשה להיות יהודי, קל וחומר שקשה להיות קומיקאי יהודי. קומיקאים יהודים מודרניים, כמו ג'רי סיינפלד, פול רייזר ורוזאן בר, ממשיכים את המסורת של הקומיקאים היהודיים. בקולם הם משקפים את ראיית העולם לא רק של היהודים אלא, של כל מי שחולקים את "דרך ההסתכלות היהודית על העולם". ההומור מהווה אינדקס למתרחש בתרבות, וחושף אותה על כל צדדיה, היפים יותר והיפים פחות. כפי שתואר בפרק הקודם, ניתן בעזרת הסתכלות בהומור להבין את רחשי הלב של הקומיקאים ואת המצוקות של האנשים סביבם, אותם הם מבטאים. בפרק זה נדון בשתי דמויות בולטות מתוך פנתיאון ההומור היהודי – האמא היהודייה האמריקאית והנסיכה היהודייה האמריקאית – כפי שבחרה לייצג אותן קומיקאית יהודייה – פראן דרשר - בסדרה פרי יוזמתה ששודרה בהצלחה מסחררת בטלוויזיה האמריקאית. לפני שנפנה לניתוח האופן בו נשים יוצגו בסדרה נסקור את הקרקע עליה צמחה.
נשים יהודיות החלו להופיע במועדוני הסטנד-אפ החל משנות ה-1960. ג'ואן ריברס פתחה בשאלה: "האם אנחנו יכולות לדבר?" ונשים אחרות ענו לה ב"כן". קומיקאיות כריברס, סופי טאקר ובל בארת' הפכו למופיעות מרכזיות והרחיבו את היריעה של ההומור היהודי. הנשים הפכו לא רק לנושא הבדיחות אלא למבצעות. הנשים היהודיות היו חרדות, נוירוטיות, שאפתניות ומצחיקות כמו הגברים. הנשים היהודיות הפכו מפורסמות בזכת חשיפת נושאים שקודם לכן הוצנעו, הומור מיני וכחול. המדיום הטלוויזיוני העניק להן חשיפה אך בו זמנית צמצם את אפשרות הביטוי לנושאים שנתפסו הולמים למסך הקטן. המיניות והאגרסיביות עודנו. ג'ואן ריברס נאלצה לצחוק על עצמה לפני שתוכל לצחוק על אחרים. מן הרגע שנפתחה הדלת הנשים היהודיות החלו להופיע בתוכניות האירוח, בקומדיות מצבים, בערוצי הכבלים ובסרטים.1998)  ,(Saposnik הן ביטאו את המשמעות של מה זה להיות אישה יהודייה – ונגעו בכל נושא החל ממחזור וטמפונים, גניקולוגים, גברים יהודים, הפחד מהזדקנות, ועד כמה קשה להיות אשה, אמא, מאהבת, בת ולהישאר שפויה.
קולה של הקומיקאית היהודייה היוו קול משחרר בעולם מגביל. ההומור שלה היה אמור להיות מזהיר ומרפא. היא יכלה לומר דברים שקודם לכן לא נאמרו ולהפוך אותם לא רק למצחיקים אלא למוכרים. הבעיות שלה היו אישיות וכלליות. ג'ואן ריברס דיברה על הטראומה של לגדול כילדה שמנה, רוזאן על האתגר להישאר נשואה. ריטה רודנר סיפרה אודות קשיי החיזור והחיפוש בן זוג. נשים יהודיות כבר לא נאלצו להסוות את עצמן או את בעיותיהן, או להסתיר את מיניותן מאחורי מטאפורה. הן יכלו להיות עצמן.
בתפקיד עצמן הן יכלו לפגוע ובכל זאת לשרוד. גואן ריברס אמרה: "אני יהודייה. אם אלוהים היה רוצה שאתעמל הוא היה שם יהלומים על הרצפה". "הסיבה היחידה שיש לי ילד היא שבעלי היה מתהפך בשנתו". "הם מראים את התמונה שלי לגברים נידונים למוות כדי שלא יחשבו על נשים".
רוזן, דיברה על בעלים: "הרבה דברים מעצבנים אותי בקשר לבעלים. למשל כשהם רוצים לדבר איתך כל הזמן. למשל הוא אמר לי: 'רוזאן, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על הבעיות המיניות שלנו', כאילו שאני אכבה את 'גלגל המזל' בשביל זה. תכניס את זה לשובר מתנה חומד".
ריטה רודנר: "אני נשואה כבר חמש שנים, מה שמהווה ממש הישג בהוליווד. בהוליווד כשאת פוגשת גבר השאלה הראשונה שאת שואלת היא :"האם זה הגבר שאני רוצה שילדיי יבלו את סופי השבוע איתו".
נשים קומיקאיות הרחיבו את היריעה של ההומור היהודי בכך שהרחיבו את קהל המטרה. לקומדיה יהודית אמריקנית היו כעת קולות שונים, נשיים וגבריים, שיצרה מקהלה מצחיקה של תלונות אודות המשמעות של להיות יהודי באמריקה.  
 
ניתוח הסדרה The Nanny
קומדיית מצבים, המכונה בעגה הטלוויזיונית: סיטקום.  זהו שם כללי לכל הסוגים של קומדיות המצבים. המאפיינים המשותפים לכל קומדיות המצבים הטלוויזיוניות הם: השחקנים קבועים ומגלמים בדרך כלל דמויות סטריאוטיפיות. קומדיית המצבים מבטאת את רוח התקופה ואת המתרחש בה.  לעיתים משולבים בה אישים מפורסמים אמיתיים וקטעים מהחדשות ומהמדיה. קומדיות מצבים מספקות הזדמנויות לבטא אידיאולוגיה המנוגדת לאידיאולוגיה השלטת, אך רק לעיתים רחוקות הן מערערות עליה עד הסוף. לרוב הן מחזקות את הערכים המקובלים בחברה.
קומדיית המצבים היא הז'אנר הבולט ביותר בטלוויזיה. על-פי הערכה צנועה, בחמישים השנים האחרונות הופקו כ-27,000 תסריטים המשתייכים לז'אנר זה. מתחילת עידן קומדיית המצבים ועד שנות ה-1990 היו רק שלוש דמויות ראשיות של נשים יהודיות בקומדיה או בדרמה. מולי גולדברג בסדרה "משפחת גולדברג" שרצה בשנות 1940-1950 בערוץ CBS. רודה מורגנשטרן בסדרה "רודה" והדמות פראן פיין בסדרה "הנני" (1994 ,Zurawik). שלושתן הופיעו בקומדיה ביתית משפחתית.
דמותה הסטריאוטיפית של פראן פיין היוותה ייצוג אשר פרץ את הדרך לדמויות נשיות נוספות. בעקבות הצלחת הסדרה ארבע מתוך שש קומדיות המצבים ששודרו בין 1997-2002 היו נשים כגיבורות ראשיות ובעלות כיוון שיח נשי פמיניסטי.
הסדרה, בכיכוב הקומיקאית היהודייה פראן דרשר, הייתה מן הדוגמאות הבולטות והבודדות לייצוג נשים יהודיות בסיטקומים בשנות התשעים. הסדרה שבה כיכבה פראן דרשר כתמצית הסטריאוטיפ של הנסיכה היהודייה גם שינתה את דמות הנסיכה היהודייה האמריקאית כיצור חסר-מיניות שאינו מושך ואינו מגיב מבחינה מינית (2003, Brook).
ניתוח מוטיבים יהודיים בסדרה "הנני" – בסדרה הפופולרית אומנת יהודייה מגדלת את ילדיו של אלמן WASP עשיר – יחד אליה נחשפים בסדרה גם לאמא הרעשנית סילביה ולסבתה ייטה.
בסדרה ההומור הדגיש את המתח שהתקיים בין כוחה של מסורת והמשפחה וסכנת ההתבוללות, השאיפה להתקבל על ידי האליטה הנוצרית, וכן מתח קומי בין הומור עצמי מעודן והומור פיזי גס, סאטירה נשכנית ומשחקי מילים מתחכמים (1999Gertel,). בסדרה השתמשו רבות בהומור אודות מנהגים יהודיים ומנסים להאיר נושאים שונים בנימה מבודחת: כך למשל בפרק בו הורי אשתו המנוחה מתנגדים לפראן כאם חדשה לילדיו טוען מקסוול: "הם לא אנטישמיים, הם החברים הכי טובים של משפחת רוטשילד", כדי להדגיש את ההיבט המעמדי שנתפס כחשוב יותר מן ההיבט הדתי. האומנת היהודייה והמעסיק שלה מקסוול שפילד נישאים בסוף הסדרה.
שלושת הדמויות הנשיות המרכזיות בסדרה – פראן האומנת, אמה סילביה וסבתה ייטה מבטאות את המשכן של דמויות נשים יהודיות מוכרות מאוצר הפולקלור היהודי – הנסיכה היהודייה האמריקנית, האמא היהודייה. האבא של פראן אינו נראה בסדרה במשך חמש העונות הראשונות ולוהק רק בעונה השישית – הנימוק להיעדרותו הממושכת - שהוא נמצא בשירותים. בסדרה "הנני" ישנה התמקדות בשתי הדמויות הבולטות ביותר בהומור היהודי – הנסיכה היהודייה האמריקנית והאמא היהודייה: הנסיכה היהודייה האמריקאית Jewish American Princess)) היא דמות האשה הצעירה והמפונקת. לנסיכה המפונקת אין מטרות בחיים מלבד קניות, בהתחלה במימון אביה ולאחר מכן במימון בעלה. משום כך היא עסוקה בלכידת בעל עשיר אשר יוכל לפרנס את אורח חייה הבזבזני. הדמות המצטיירת היא אישה שכל עיסוקה בחיים הנו קניות, אשר אינה ממלאת את תפקידי האשה המסורתיים (נקיון בישול, ויחסי אישות עם בעלה). דוגמה לבדיחות (כהן, 2004):
J        שמעת על הנסיכה היהודיה האמריקנית שעברה ניתוח פלסטי? - בעלה גזר לה את כרטיסי האשראי.
J        מה מכינה הנסיכה היהודיה האמריקאית לארוחת הערב? – מקומות שמורים במסעדת יוקרה.
J        הנסיכה היהודיה האמריקאית מקיימת יחסי מין בעיניים עצומות, כי היא לא יכולה לראות מישהו אחר נהנה.
J        מהו בית אידיאלי בעיני הנסיכה היהודיה האמריקאית? - מבנה של אלף מטר מרובע שכולו סלון ללא מטבח וללא חדר מיטות.
 
נישואין
בסיטקום נני ניתן למצוא הומור אודות ארבעת המוטיבים המרכזיים אותם ציינה נדל (Nadell, 2003): ביתיות, עבודה, פוליטיקה ופמיניזם, כשהשניים הראשונים הם המובילים. מוטיב מרכזי בסדרה הוא רצונה של פראן להינשא, כשהשאיפה היא להינשא לגבר עשיר. הרווקות המתמשכת שלה מהווה גורם מתסכל ביותר עבור אמה וגם עבורה. למשל:

סילביה: יטה, אלה לא הילדים של פראן, לפראן אין ילדים, היא לא נשואה, היא לבד! פראן: יותר חזק אמא, לא שמעו אותך באורוגואי.	Sylvia Fine: Yetta! These aren't Fran's children! Fran doesn't have any children! She's not married, SHE'S ALL ALONE!  Fran: Louder, Ma, I don't think they heard you IN URUGUAY!
פראן ואמה מוחזקות כבנות ערובה ע"י שודד בנק: סילביה: הוא לא לובש טבעת! פראן: אמא, הוא גנב! סילביה: בעוד כמה דקות הוא יהיה מליונר.	[Fran and Sylvia are held hostage by a bank robber]  Sylvia: He's not wearing a ring!  Fran: Ma, he's a thief!  Sylvia: [emphatically] Who'll be worth *millions* in a few minutes.

 
 
הנישואין מוצגים כמטרה בפני עצמה, ללא קשר לתפיסה של אושר משפחתי.
 

מקס שפילד: הוא לא יכול לעשות אותך מאושרת. פראן: אני לא רוצה להיות מאושרת אני רוצה להיות נשואה.	Mr. Sheffield: He can't make you happy.  Fran: I don't wanna be happy. I wanna be married!
פראן: מסיבה מטורפת כלשהי הגברים שנישאים לנשות פיין נוטים לשתות.	Fran: For some crazy reason, the men married to Fine women all tend to drink.

 
היחידה המשפחתית אינה נתפסת כמשפחה חמה ואוהבת, כך למשל כשחושבים שפראן הולכת לתת עצה על חשיבות המשפחתיות היא אומרת לברייטון בנו של מקסוול: "יום אחד אביך יהיה זקן וחולה ואתה תרצה שהוא יגור איתן" (עם האחיות שלו). כשאחת האחיות צועקת "אנחנו שתינו שונאות אותך" ברייטון עונה: "יופי, אז סיימתי את עבודתי". 
הנישואין בסדרה ממשיכים את המגמה הקבועה של הדמויות היהודיות הבולטות בטלוויזיה האמריקאית – הנישואין המעורבים.  הבעייתיות שהייתה קיימת בראשית ימי הטלוויזיה בחשיפת היהודים במסך הקטן נפתרת ע"י הסובלנות לנושא ההתבוללות – כמעט בכל הסדרות האמריקאיות הדמות היהודייה מצורפת לבן-בת זוג שאינו יהודי – כך פול רייזר היהודי נשוי לגיימי – אשה קתולית ב"משתגעים מאהבה", ג'רי סיננפלד במשך תשע עונות אינו יוצא עם נשים יהודיות בניו-יורק הרוויה בנשים יהודיות, בסדרה "דארמה וגרג" דרמה פינקלשטיין נשואה לגרג הנוצרי, רוס ומוניקה מן הסדרה "חברים" הם ילדיהם של זוג מעורב ונישאים שניהם ללא יהודים, וכן הלאה. הסדרה היחידה שהסתיימה עד כה בנישואין תוך עדתיים של הגיבורים הראשיים הייתה ויל וגרייס – שם גרייס העדיפה בן-זוג יהודי על פני "זוגיות" עם ויל ההומוסקסואל. זו גם הייתה אחת הפעמים היחידות שחתונה יהודית נראתה בקומדיה במסך הקטן.
סופה של הסדרה "הנני" בנישואיה של פראן למקסוול ובלידת תאומים. סיום זה מהווה כביכול את שיאה של אגדת הסינדרלה היהודייה הנישאת לבעל עשיר. בסדרה ההבדלים ביניהם מוצגים יותר כהבדלים בין מעמדות מהבדלים בין דתות. דווקא בסדרה שבה היה דגש כה חזק על מוטיבים יהודיים בחרו היוצרים להציג את ההפכים הנמשכים כבני דתות שונות שנישאים בסופו של דבר.
 
אמהות
פראן היא תמצית ה-JAP. בסדרה חוסר האימהיות של פראן באה לביטוי בעובדה שנראה שפראן מקדישה יותר תשומת לב לבגדיה וחייה החברתיים מאשר לילדים שבהם היא אמורה לטפל. הטיפול בילדים חושף את גישותיה של פראן לגבי גידול ילדים ואמהות:

פראן: "תודה לאל שיש את בית הספר. אני צריכה את השבע שעות הללו של זמן לעצמי. כלומר, איך אני יכולה להיות הנני העליזה והחביבה שכולם אוהבים אם אני צריכה לבלות את כל היום עם הילדים?".

Fran: School, thank God for school. I need those seven hours of personal time. I mean, how can I continue to be the bright, vivacious nanny everyone knows and loves if I have to spend all day with the kids?

 
לאחר שחטפה בטעות תינוק:

פראן: "מעניין אם אני אהיה אי פעם אמא". מקס: "טוב, תמיד ישנה הרכבת התחתית". פראן: "אין סיכוי, שכח מזה. בפעם הבאה שאביא הביתה תינוק זה יהיה אחרי תשעה חודשים של עקבים נפוחים ואפידורל שהיה יכול להפיל סקרטריאט".

Fran: I wonder if I'll ever really be a mother?  Max: Well, there's always the subway.  Fran: No way. Forget it. The next time I bring home a baby it's gonna be after nine months of swollen ankles and an epidural that could bring down Secretariat.

 
ככל שהסדרה נמשכת הילדים נראים לעיתים יותר ויותר רחוקות, עוזבים את הבית ללימודים, ואת המרכז תופסים התלונות של פראן אודות ההריון והלידה המתקרבת. דוגמאות למוטיבים היהודיים ניתן לראות בפרק הסיום בו פארן מציינת שאשתו הראשונה של מקסוול לא סבלה מנפיחות בקרסוליים בגלל "שהיא ילדה גויים". היא מצפה ללידה קשה כיוון ש"קשה לגרום לילד יהודי לעזוב את אמא שלו", והציון שפראן יולדת ביום הנישואין הראשון שלה בהשוואה לסבתה יטה שביום הנישואין הראשון שלה נמלטה מפולין  (כשלא ברור איזו חוויה נתפסת כיותר טראומטית). 
 
הופעה חיצונית
עיקר תשומת לבה של פראן נתון להופעתה החיצונית, כשהיא מקפידה ללבוש רק חליפות מחויטות צמודות וצעקניות. השיער שלה מנופח למימדים על טבעיים והיא מתייחסת להופעתה כאמצעי ללכידת בן-הזוג הפוטנציאלי.
 

פראן: לא מתוקה, השמלה הזו זנותית מדי. עכשיו לכי תחזירי אותה לארון שלי.	Fran: No, honey. That dress is too cheap and tawdry. Now go put it back in my closet.
פראן (כשהיא מלווה החוצה אשה שביקרה בבית): תשמעי מתוקה, אנחנו לא צריכים איזו פרחה בבגדים צמודים שתסובב את הראש שלו (טורקת את הדלת) בשביל זה אני פה.	Fran: (in her face and "escorting" her out of the house) Now look here honey, we don't need some cheap floozy in tight clothes turning his head around (slams the door), that's what I'm here for.
סילביה: לא, את לא הבת שלי. פראן: אז תגידי לי מי נתנה לי את הירכיים האלה כדי שאני אירה בה.	Mother: No, you are not my daughter!  Fran: Well, then who gave me these thighs, so I can shoot her!

 
היחסים הטעונים בין פראן לאמא שלה, שמבקרת תכופות בבית המשפחה ולפעמים נדמה שהיא נמצאת שם יותר משהיא נמצאת בביתה שלה מהווים כר נרחב לבדיחות אודות דמות האמא היהודייה.
 
האמא היהודייה
מחקר שבדק דימויים של נשים יהודיות בטלוויזיה בחן את הדמויות של האמהות היהודיות השתלטניות בסדרות "סיינפלד" ו"משתגעים מאהבה". הנחקרים ציינו שהנשים היהודיות מאופיינות ב"מראה מזרחי, אפים גדולים, ונטייה לעודף משקל ונתפסות כנדחפות, שתלטניות, אנוכיות, חומרניות, שטחיות" בעוד נשים לא יהודיות נתפסו כ"ספורטיביות ואוהבות ליהנות".
סילביה דמות האמא של פראן בסדרה – הייתה המחשה מעשית של סטריאוטיפ האמא היהודייה, אשה מניפולטיבית וחסרת שליטה בנוגע לאוכל ומין. הטקסטים של סילביה בסדרה רוויים בבדיחות קצרות ומשפטים אודות אכילת יתר, בדיחות על אמהות ורופאים.
האמא היהודייה בסדרה מוצגת כאנוכית ומרוכזת בעצמה:

סילביה: "אוי מתוקה שלי, את בסדר? רצתי הנה ברגע שסיימתי במספרה".

Sylvia: Oh, my poor baby!! Are you all right? I rushed over as soon as I finished my hair!

האמא של פראן היא שלילית והורסת לאחרים:

פראן: "מי אני שאהרוס למישהו אחר את המסיבה. זה התפקיד של אמא שלי".	Far be it from me to rain on anyone's parade. That's my mother's job.
פראן: אם אתה לא חלק מהפתרון, אתה אמא שלי.	Fran: If you're not part of the solution, you're my mother.
פראן: את רק אומרת את זה כדי שאני ארגיש רגשות אשמה. סילביה: אני לא מנסה לגרום לך להרגיש שום דבר. תרגישי את זה, זה גוש?	Fran: You're just saying that to make me feel guilty.  Mother: I'm not trying to make you feel anything. Feel this, is this a lump?

 
סילביה היא משולחת רסן, באמירותיה, בחדירה לפרטיות וגם ביחס לתאוותיה. בסדרה היא מדרך כלל נראית כשהיא אוכלת משהו או מחפשת אוכל:
 

סילביה: האם אני מריחה לביבות בננה עם קומפוט פירות טריים? ניילס: לא סילביה: האם אני יכולה (להריח אותם(?		Sylvia: Do I smell banana fritters with fresh fruit compote?  Niles: No.  Sylvia: Could I?
סילביה: אם זה על קיסם זה לא משמין	Sylvia: If it's on a toothpick, it's not fattening.
סילביה: מהר, יש לי התעוותויות, תביאי לי את התרופה שלי! פראן רצה למקרר וחוזרת עם רוטב שוקולד.		Sylvia Fine: I'm having palpitations! QUICK! GET ME MY MEDICINE!  Fran: [running to the fridge and returning with chocolate syrup]

בסיכומו של דבר היא מוצגת ככה איומה שפראן אומרת:

ואל: השודד בנק לקח את אמא שלך. פראן: אלוהים, האיש המסכן הזה!

Val: The bank robber took your mother.  Fran: Oh, my god! That poor man!

 
המיתוס של האמא היהודייה המתערבת בחייהם של הילדים עד כדי קביעה מוחלטת של מהלכם, כמו בבדיחה למטה, הנו ייצוג מרכזי של האשה היהודייה בהומור.  האמא היהודייה מאופיינת כדעתנית,
דאגנית ומגינה על ילדיה עד כדי מחנק, דורשת חיבה (והערכה?), ומניפולטיבית. כל חייה סובבים סביב הקשר עם ילדיה, והיא חורגת מן הגבולות הנורמטיביים. הסבר אחד הוא שלאור תפקידה הביתי היא מייחלת להגשמה עצמית באמצעות תכנון עתידם של ילדיה (Dundes, 1987):
שתי אמהות משוחחות בפארק:
אמא א':בני כמה הילדים שלך?
אמא ב': הרופא בן חמש והעורך דין בן שלוש".
האמא דואגת לילדיה בצורות שונות: היא דואגת לבריאותו של הבן, ולבת היא מייחלת לנישואין עם גבר עשיר (רצוי רופא). הקשר עם הילדים חשוב לה גם אחרי עזיבתם את הבית והיא מייחלת לביקורים או שיחות טלפון תכופות. כבר מגיל צעיר יוצרות האמהות ציפיות ומנסות לכוון את ילדיהן לכיוון הרצוי. המיקוד שלה בדאגה לטיפוח ילדיה בא לביטוי במיוחד בנושא האוכל:
איזה שלטים יש בטיסות של אל על? - "נא לחגור חגורות" ו"תאכלו, תאכלו".
בספרו של אפשטיין (2002, Epstein ) מוצע הסבר פסיכולוגי ליצירת הדמות של האמא היהודייה שהצטיירה בהומור. הוא מציין שלרבים מן הקומיקאים היהודים היו אבות חלשים שלא הסתדרו כמהגרים בתרבות של ארה"ב ולעומתם אמהות שאפתניות.
סביב סטריאוטיפ זה נערכו מאבקים בין המינים, בשדה הקומי ובשדה החברתי. קומיקאיות יהודיות קמו כדי ליצוק תוכן אחר בסטריאוטיפ על האמא היהודיה שנוצר בסביבות שנת 1960 על ידי הקומיקאים היהודים הגברים, ונתקלו בקשיים רבים בנסיונות להתערב ולשנות את הדימוי. 
לפי מאמרה של רביץ (Ravits, 2000) תפקידן של בדיחות בנושא האמא היהודייה שימשו כדי לחתור תחת מאפייני הכוח של הנשים ולשים במקומה את האשה היהודייה שאינה עונה לתכתיב החברתי. דרך הומור ולגלוג הסטריאוטיפ פועל להשתיק נשים אתניות באמצעות אזהרות בנוגע לאנרגיה הקנאית שלהן ומניעיהן הנסתרים. 
לדעת רביץ האמא היהודייה נתפסת כאיום דווקא בגלל אופן פעולתה העצמאי והאקטיבי, ולא ככפופה בהתאם לאידיאולוגיה המקובלת. גם כשהיא מיוצגת כקדושה מעונה, היא נתפסת כמנסה לכפות את רצונה על אחרים בצורה פאסיבית-אגרסיבית באמצעות רחמים על מסכנותה וכניעה לרצונה.
למרות הסתירות הפנימיות של סטריאוטיפ, לא נטו יוצריה להכנע לבעייתיות אלא דווקא השתמשו בכל ההיבטים ככלי לניגוח דמות האם מכיוונים שונים.
יוצרות נשיות ופמיניסטיות העמיקו ונתנו רבדים נוספים לדמות שהייתה שלילית בעיקרה, ולמרות השינויים שחלו במקומן של נשים והיחלשות הסטריאוטיפ הדמות ממשיכה להתקיים גם כיום. ניתן לראות שבסדרה הנני הוחזר לחיים הסטריאוטיפ השלילי של האם הנלעגת, ולמרות תפקידה החשוב בהבאת האשה היהודייה למרכז הבמה, הסדרה עשתה זאת על ידי בניית דמות מגוחכת של הנשים היהודיות העומדות במרכזה.
 
בדיחות יהודיות
לא ניתן לסיים את הדיון בסדרה ללא התייחסות למה שמגלים ההיבטים היהודיים שבה על חיים היהודים ובארה"ב בכלל ובניו-יורק בפרט. הסדרה נשענת על התייחסויות מבודחות רבות למסורת היהודית ולמנהגים:

ניילס: אף אחד לא יכול לאכול ארוחה בת חמש מנות בעשר דקות. פראן: רואים שאף פעם לא היית בארוחה מפסקת אצל אמא שלי.

Niles: Nobody can eat a 5 - course meal in 10 minutes.  Fran: Obviously you've never broken the fast at my mother's place.

 

פראן: אנחנו אנשי מדבר, אנחנו לא אוהבים להרטב. בגלל זה חצינו את ים סוף.

Fran: We're Desert People, we don't like to get wet. That's why we parted theRed Sea.

 
 
מה שמעניין במיוחד הוא שהבדיחות בסדרה חושפות את השינויים התרבותיים וההתרחקות מן המסורת שעוברים יהודי ארה"ב, בדוגמאות שלהלן ניתן לראות כיצד היהודים מאמצים מוטיבים של חגים נוצריים, אינם אוכלים אוכל כשר, וכמובן מוטיב ההתבוללות שנדון בהרחבה בחלק הקודם:
 

פראן:  התחננו בפני אמא שלי שתקנה עץ חג מולד, היא קראה לזה שיח של חנוכה. הנרות מהחנוכיה הציתו אותו ואבא שלי הגיע לחדר מיון בגלל שאיפת עשן.	Fran: We begged my mother for a Christmas tree, she called it a Chanukah Bush. P.S., the candles from the Menorah set the flocking on fire, and the fumes put my father into the emergency room.
פראן: אני מנסה לחשוף את הילדים לתרבויות אחרות. הם מזמינים אוכל סיני ולומדים איך יהודים אוכלים.	Fran: I'm trying to expose the kids to other cultures. They order Chinese, they learn how Jewish people eat.
ג'ואן: איפה השגת את השרימפ הנהדר הזה? יטה: באתי איתה. ג'ואן: לא, התכוונתי לצדפה. יטה: אה... זאת הבת שלי.	Joan: Where did you get the exquisite shrimp?  Yetta: I came with her.  Joan: No.... I meant the crustacean.  Yetta: Oh... she's my daughter.

 
סיכום
הבדיחות אודות האמהות והבנות היהודיות הן שני צדדים של אותו מטבע. אמהות מגינות מדי יוצרות בנות מפונקות הרגילות שדואגים להן ואינן צריכות להתאמץ. בעוד האמא היהודייה מרעיפה אוכל כדי להפגין אהבה, הנסיכה היהודייה נמנעת מלבשל, לאכול או לקיים יחסי מין (Dundes, 1987). ההסבר שהאמא היהודייה החזקה והשתלטנית התפתחה בעקבות חולשתו של האב. באירופה הנשים עבדו (בעיקר במסחר) וניהלו את ביתן בעוד הגברים למדו. בארה"ב הגברים היהודים נאלצו לעבור תהליך שינוי מהותי יותר כדי להיכנס לעולם העבודה, בעוד הנשים שבעבר היו חזקות ופעילות מחוץ לביתן, הפכו לעקרות בית שכל עיסוקן גידול ילדיהן. את האנרגיות והכוח שהפנו קודם לזירה הציבורית, הן הפנו כעת לזירה הביתית. את התקוות להגשמה עצמית ונישואין לגבר מצליח (יותר מזה החלש לו נישאו) הן מפנות כלפי ילדיהן, עד כדי כך שקשה להן לשחרר את הילדים לחיים עצמאיים. ההגנתיות המוגזמת של האמא היהודייה ניתנת להסבר על ידי הסכנות להן היו חשופים הילדים בסביבה הלא יהודית והפחד המוחשי שיתרחש משהו, כפי שיהודים הותקפו בעבר.
את הייצוגים הקיצוניים בסדרה הנני אפשר להסביר בכמה גורמים. ראשית - האמא היהודייה לא הייתה רק אמא ממוצא יהודי אלא כל אמא דאגנית יתר על המידה, דמות שדיברה לבני עמים רבים ומגזרים רבים. הסדרה גם אפשרה ליהודים לצחוק על עצמם – הן על הרבדים בהם נגע הסטריאוטיפ באמת כואבת והן במימדי הגיחוך של ניפוח מימדים אלה לחזות הכל. ניכר פה הפחד הישן של היהודים, שלהציג את עצמם באור חיובי מדי או בולט מדי בטלוויזיה עלול להתנקם בהם. הנשים היהודיות המגוחכות בסדרה הנני הן בעצם ייצוג אנטי-נשי ואנטי פמיניסטי של דמויות אשר כה עסוקות במציאת חתן, טיפוח ההופעה חיצונית (שיער, בגדים) ומילוי תאוות פשוטות כמו הרצון לאכול, שאין להן את הכוחות או הזמן להתחרות עם גברים על משאבים חשובים באמת של כוח. היהודיות היו בפריים-טיים, אבל הן היו כה טיפשיות שאיש לא היה עלול לתפוס אותן כאיום. בעקבות סדרה זו צצו נשיות יהודיות נוספות בטלוויזיה. נותר רק לקוות שבעתיד ייווצר מקום גם לדמות יהודית נשית שמהווה דמות לחיקוי, מצחיקה וחזקה.

מקורות

1.      Attardo, Salvatore and Raskin, Victor (1991). "Script theory revis(it)ed: joke similarity and joke representation model". HUMOR: 1991, v4-3/4

2.      Ausubel, N. (1948). (Ed.). A Treasury of Jewish Folklore. New York. Crown Publishers.
3.      Barack Fishman, Sylvia (1989). "The Impact of Feminism on American Jewish Life". American Jewish Yearbook. Pp. 13-20
4.      Beeman, William O. (2000). "Humor" in: Duranti Allesandro Editor. "Linguistic Lexicon for the millennium". Journal of Linguistic Anthropology. 9(2).
5.      Bloom, James D. (2003). Gravity Fails: The Comic Jewish Shaping of Modern America.Westport, CT: Praeger.
6.      Brook, Vincent (2003). "Un-'Dresch'-ing' the Jewish Princess," Chapter 7 in: Something Ain't Kosher Here: The Rise of the "Jewish" Sitcom. New Brunswick, NJ: RutgersUniversity Press.
7.      Coser, Rose L., (1960). "Laughter among colleagues". Psychiatry 23, 81-95.
8.      Cox, Joe. Read, Raymond and Van Auken, Philip (1990). "Male-Female Differences in Communicating Job-Related Humor: An Exploratory Study," Humor, 3(3): 288
9.      Dundes, Alan (1987). Ch. 6, "The Jewish American Princess and the Jewish American Mother in: American Jokelore," in: Cracking Jokes: Studies of Sick Humor Cycles and Stereotypes. Ten Speed Press, pp. 62-81.
10.  Eilbirt, H. (1987). "Jewish Humor: The Logic of Jewish Humor". International Humor: World Humor and Irony Membership Serial Yearbook. (Whimsy VI, 178-180.
11.  Epstein, Lawrence J.  (2002). The Haunted Smile: The Story of Jewish Comedians in America.Public Affairs Books. New York  
12.  Friedan, Betty (1963).  The Feminine Mystique. New York,
13.  Gertel, Elliot B. (1999). "May 'The Nanny,' R.I.P. --- not!". Jewish World Review July 14, 1999/ 1 Av, 5759
14.  Markowitz Jacknow, Ruth (1993). My Daughter, The Teacher: Jewish Teachers in the New York City Schools. New Brunswick, NJ.
15.  Leveen, Lois (1996). "Only When I Laugh: Textual Dynamics of Ethnic Humor." MELUS21.4: 29-55.
16.  McCune, Mary. (2005)."The Whole Wide World, Without Limits": International Relief, Gender Politics, and American Jewish Women, 1893-1930. Detroit: Wayne State University Press.
17.  Nadell, Pamela S. (2003). "On Their Own Terms: America's Jewish Women, 1954-2004"American Jewish History. Waltham: Vol.91, Iss. 3/4;  pg. 389
18.  Nadell, Pamela S. ed., American Jewish Women's History: A Reader (New York, 2003), 1.
19.  Naranjo-Huebl, Linda (1995). "From Peek-a-boo to Sarcasm: Women's Humor as a Means of Both Connection and Resistance." Studies in Prolife Feminism, 1.4
20.  Nilsen A. (1986). We Should laugh so long?. School Library Journal, 33, 3 ,30-34.
21.  Ortner, Sherry B. (2003). New Jersey Dreaming: Capital, Culture, and the Class of '58Durham, 55-56.
22.  Ravits, Martha A. (2000). "The Jewish Mother: Comedy and Controversy in American Popular Culture - Critical Essay". MELUS, Spring. 
23.  Saposnik, Irv (1998). "These serious jests: American Jews and Jewish comedy". Judaism. New York: Summer.Vol.47, Iss. 3; pg. 311.
24.  Sultanoff, Steven M. (1994). "Exploring the Land of Mirth and Funny; A Voyage through the Interrelationships of Wit, Mirth, and Laughter". Laugh It Up, Publication of the American Association for Therapeutic Humor, August, p. 3.
25.  Woloch, Nancy (1984). Women and the American Experience. New York
26.  Zurawik, David (1994). The Jews of Prime Time - Brandeis University Press.
27.  אלעזר, דניאל (1993). "היהדות האמריקנית בשנות התשעים: תחושה גדולה והולכת של משבר". גשר. 126 עמ' 50-44
28.  דיוויס, כריסטי (1986). "בדיחות יהודיות ובדיחות אנטישמיות". בתוך הומור יהודי, עורך: אבנר זיו. הוצאת פפירוס, אונ' תל-אביב.
29.  זיו , אבנר (1986). הומור יהודי. הוצאת פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב.
30.  כהן, אדיר (2004). ספר ההומור היהודי הגדול. הוצאת כנרת.
31.  סרנה, יונתן (1993). "פרשת האהבים היהודית עם מודרניות: מבט ביקורתי". גשר, 126 עמ' 36-38.