יתרונות כלי ההומור בהוראה הם רבים: הוא מוסיף עניין, מחזק את הקשר עם המורה, מפחית עימותים ומוסיף זוויות רעננות לנושא. עכשיו נותר להתאמן על פיתוח השיטה ולנסות אותה קודם כל על הילדים בבית
40 תלמידים בכיתה, חלקם מפטפטים, יש מי שמתקשה ונלחץ, אולי יש מי שנרדם. במצב השוחק הזה - שאין מורה שלא מתמודדת איתו - די לפעמים בצחוק בריא משותף אחד כדי לשנות את התמונה מקצה לקצה.
שימוש בהומור טוב למורים וטוב לתלמידים, אומרת דבי ינקו חדד, חוקרת הומור בבתי הספר, דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן, שעבודת המחקר שלה עוסקת בתחום זה. "כשמורה משתמשת בהומור, גםלה עצמה יותר מעניין וכיף להעביר את השיעור", היא מדגישה. "על פי מחקרים, שימוש בהומור תורם להפחתת השחיקה. מורה שמפרשת דברים בהומור נכנסת פחות לעימותים עם תלמידים. זה כלי להפגת מתח ולחץ בתוך הכיתה".
ההומור גם משפר את הקשר בין המורה לתלמידים: מחקרים הראו כי מורה שצוחק נתפש כמורה שאוהב יותר ילדים, פתוח יותר, אנושי ומקשיב. ינקו חדד מציינת יתרון נוסף: "צחוק חזק מביא להזרמת חמצן למוח ומשחרר בגוף אנדורפינים, המביאים לשיפור מצב הרוח. ילד שלא מצליח בתרגיל נכנס ללחץ; אם הוא צוחק, הלחץ פוחת וקל לו יותר לחשוב ולהתמודד".
לשתף בצחוק עצמי שיטה קלה ובדוקה לשילוב הומור בהוראה היא לשחזר משהו שהצחיק את המורה ולשתף בו את הכיתה. "אחת הדרכים היא לתת דוגמה על דרך השלילה – לספר על טעויות", אומרת ינקו חדד. "מורה שמספר לילדים על הפעם הראשונה שבה הוא נתקל בנושא לימודי, או מספר סיפור מצחיק שקרה לו כשהיה צעיר ולא מנוסה - מציג את עצמו באור אנושי. הוא לא מקטין את עצמו בכך – כי עכשיו הוא כבר מנוסה ויכול להתייחס לכך בבדיחות. בכך הוא פותח פתח לתלמידים להעז ולא לפחד מטעויות. הרי כך לומדים.
"זה גם כלי נפלא לטיפול בבעיות משמעת. במקום לכעוס על ילד, אפשר לומר משהו מצחיק. כמובן, יש להקפיד על הומור לא תוקפני. לצחוק עם הילדים ולא על הילדים. אם צוחקים על חשבונו של ילד, הילד שצחקת עליו עשוי לזכור זאת כל חייו. זה יוצר עוינות נגד המורה".
ישנה גם השיטה של הומור כמוטיב חוזר: אם יש סיטואציה שהצחיקה את הילדים בשיעור הראשון, חוזרים אליה מדי פעם בפעם. "למשל, אם בתחילת שיעור מתמטיקה דיברנו על פאי ואמרתי שאני לא מתכוונת לעוגה, אז כשמדברים על משהו אחר אני אומרת – 'וזה לא עוגה'. בכל פעם שצוחקים שוב, זה הולך וגדל".
להתאמן בבית שיטה טובה היא מתן דוגמאות מחומר הלימוד תוך כדי הגזמה. למשל, כשמלמדים על נפוליאון ורוצים להדגיש שהוא בא לכבוש מקום כלשהו בכל הכוח, אפשר לומר משהו כמו: "הוא בא אליהם עם כל מטוסי האף-16 שהיו לו". וכמובן, תמיד אפשר לספר בדיחה – כזאת שמתאימה לנושא הלימוד או הדיון. ינקו חדד ממליצה, למשל, לחפש באינטרנט, דרך הקשת המלה "בדיחה" ונושא השיעור. בכל מקרה, כדאי להתאמן על הבדיחה קודם – למשל עם הילדים בבית – כדי לברר אם היא אכן מצחיקה, ולוודא שלא הורסים אותה. "כמו שלא מעבירים חומר לימודי בלי להתכונן, כך גם עם בדיחות", היא אומרת.
המחזה משעשעת של נושא "היתה לי מורה לביולוגיה שרצתה ללמד על קרום התא. היא ביקשה משני תלמידים לשלב ידיים והם היו ה'קרום'. אנחנו, שאר תלמידי הכיתה, עברנו ביניהם, דרך ה'קרום'. צחקנו - זו היתה אינטראקציה חברתית - וזכרנו את החומר", מספרת ינקו חדד.
תפקיד דומה יכולים למלא אביזרים וחפצים משעשעים. וגם אביזרים טעימים: כשמלמדים על שכבות סלע בגיאוגרפיה, למשל, אפשר להשתמש בשכבות של מרציפן. לתת לילדים לשחק, לערבב צורות, וכך להסביר שכאשר נוצרים לחצים פני הקרקע משתנים.
על ההערה, שהשיטה הזאת מתאימה בעיקר לילדים הצעירים יותר, ינקו חדד מגיבה: "לאו דווקא. בכל הגילים יש מקום להומור - ובמיוחד עם בני נוער שלומדים שעות ארוכות".
דוגמאות מצחיקות מסרטים
מורה לביולוגיה שמלמד את נושא המלחמה על משאבים, למשל, יכול להקרין קטע מהסרט "עידן הקרח", שבו בעלי החיים, המטפלים בתינוק אנושי, מחפשים עבורו אוכל ומוצאים אבטיח אצל קבוצת ציפורי דודו. מתנהל שם קרב מצחיק, דמוי משחק פוטבול, שבמהלכו ציפורי הדודו נופלות ללוע הר געש, והקריין מסביר שכך הן נכחדו.
שינוי הפרספקטיבה המפתח בהומור הוא בנקודת המבט, מסבירה ינקו חדד. "למשל, כשניגשים לבעיה כלשהי, אפשר לחשוב איך היא הייתה נראית בעינינו אם היינו ילדים בגן. או 'איך אמא שלנו הייתה פותרת את זה'. כשמדברים על מארי אנטואנט, למשל, אפשר להחליף אותה, נאמר, בשרי אריסון. זה מצחיק וגם הופך את הדברים לרלוונטיים.
אפשר לבקש מהתלמידים להעלות רעיונות, ולהדגיש שכל רעיון מתקבל בברכה. גם רעיון שטותניקי לא מבטלים, אלא לוקחים ומפתחים אותו. למשל, אם מדברים על העלייה לארץ ישראל בימי 'הספר הלבן', אפשר לשאול את התלמידים איך היו מציעים לעקוף את האיסור על עלייה. הילדים יאמרו אולי שאפשר להגיע בכדור פורח, לחפור מנהרה מתחת לים, להתחפש למישהו אחר. אפשר לתת להם להעלות רעיונות, ואחר כך לדבר על מה באמת עשו בתקופה ההיא. זה מאפשר קודם כל התפרקות, צחוק, וגם מכניס אותם לעניין, מערב אותם.
לגייס את "הליצן של הכיתה" ינקו חדד סבורה שמורה שרב עם ליצן הכיתה - תמיד מפסיד. "ילד שמוכשר באמנות - נותנים לו לקשט, מי שמוכשר בספורט, שולחים אותו לנבחרת, וילד שמצטיין בהומור - שולחים למנהל. במקום זה אפשר להפוך אותו לשותף למורה".
יוגה צחוק תרגילים של יוגה צחוק משמשים לשחרור לחץ ומתח. ינקו חדד: "אני מבקשת מהתלמידים לחשוב מה מכעיס אותם ולאגרף יד. שולחים את כל הכעס לאגרוף, לא משאירים כלום בפנים. פותחים אצבע אחת ומחייכים חיוך קטנטן. עוד אצבע – חיוך גדול יותר, וכך עד צחוק גדול. כך אנחנו זורקים את הכעס מאיתנו והלאה. תרגיל כזה טוב לעשות בזמנים של מריבה או מתח. לקחת פסק זמן, ואחרי שלוש דקות כאלה עוברים הלאה באווירה אחרת לגמרי. אפשר לעשות תרגילים כאלה בסוף יום, כשהילדים עייפים, או כשנכנסים מהפסקה שקרה בה משהו מטריד".
המינון והעיתוי
אשר לעיתוי – ובהומור העיתוי חשוב – ינקו חדד מזכירה שהשיעור לא אמור להיהפך למופע סטנד-אפ. המטרה היא הרי ללמוד "ולא להגיע ל'מצב כפית' - שבו כל דבר מצחיק, גם אם מישהו מרים כפית ואומר כפית – צוחקים. זה נחמד בערב עם החבר'ה, אבל לא בשיעור". המינון, לדבריה, הוא שילוב של פן הומוריסטי בשיעור כל עשר דקות או רבע שעה. "ההומור צריך לבוא במנות קטנות ומדויקות".
ינקו חדד, המלמדת קורס על שילוב הומור בהוראה באוניברסיטת בן גוריון, מספרת כי לא פעם מורים אומרים לה שלהצחיק זה קצת מפחיד, כי הם פוחדים להיכשל. "אבל כשאת מנסה להצחיק, את מראה שגם את אנושית. צריך להעז ולנסות. גם אם לפעמים זה לא הולך, זה לא נורא". היא מדגישה כי "הומור יש לכולם. השאלה היא אם מפתחים אותו. צריך להתאמן ולתרגל. כשמורים אומרים לי 'זה לא בא לי טבעי', אני אומרת: גם לי לא בא טבעי ללכת לחדר כושר, ואני מכריחה את עצמי. זה כמו כל שריר שצריך לתרגל".
אז איך מתחילים? "אפשר לבחור מנחה. למשל, מורה אחר שיודעים שהוא מצחיק. אפשר להיכנס פעם לשיעור שלו, או לשבת ולהתייעץ אתו בבניית מערך שיעור שמשלבים בו משהו מצחיק, ולא לפחד. הרבה פעמים אלה שנפוחים מחשיבות עצמית הם הכי מגוחכים. עדיף לקחת את עצמנו יותר בקלות – כך יש פחות מתח, יותר סיכוי לאווירה נעימה, מקבלת, פתוחה ללמידה".
המורה מספרת בדיחות - כתבה ב"שעור חופשי"
